שלום לכם, אוהבי אופנועים מושבעים..בתקופת הקורונה זכיתי לרכוב יותר מ 31,000 ק"מ ב 100 ימים, בנופים היפים בעולם – צפון מערב ארה"ב, לבד.
לגמרי לבד.
בלי לתכנן ובלי להתכונן…,עברתי את אחת החוויות המטלטלות והנעימות ביותר בחיי. חודשים, לקח לי לעכל את החוויה, והיום אני יודע למה.
אני מזמין אתכם לקרוא, ולהצטרף למסע הבא, רק עוד יותר מתוכנן, יותר ממוקד, יותר קצר…, והרבה יותר בטוח.
מדליק אותך?
הצטרף אלי למסע חלומות בלתי נשכח – מסע של פעם בחיים, באחריות!
מחכים לך… רענן ורון פאוורס.
פרק א'-חורבן או מתנה?
עוד שאלה: מה תמיד חלמתי לעשות וחשבתי שלא יהיה לי זמן לעשות לעולם? על שאלה זו, היה לי קל יותר להשיב.
פרק ב'-ביי!!!
כשעליתי לטיסה מנתב"ג לסיאטל בסוף מאי 2020 – חשבו שהשתגעתי. זה היה נראה אז משהו שלא עושים. הייתי לבד בכל מקום. נתב"ג היה ריק מאדם. המחזה היה כל כך מדהים שלא האמנתי שמהמקום הזה תצא טיסה לנוארק עוד שעתיים. דיילת קרקע חביבה הופיעה פתאום 45 דקות לפני הטיסה ובחמש דקות עשתה צ'ק אין לכל ששת הנוסעים. על המטוס היו יותר אנשי צוות מנוסעים. נוארק היה ריק. את המסלול שהייתי עושה 4-5 פעמים בשנה בין רבבות אנשים בטרמינל C ועם טיסות מפוצצות, ראיתי הפעם ריק מאדם. על הטיסה לסיאטל היו 15 איש. שדה התעופה של סיאטל, Sea-Tac, גם היה ריק. כשחיכיתי לקחת את התיק שלי מהמסוע, עמדתי שם לבד. "הזיה" כמו שאומרים, רק על באמת.
הוצאתי את ה Vstrom 1000 שלי מהסטורג' בסיאטל שעתיים אחרי הנחיתה שם. האופנוע, 2014, בסך הכל עם 8,000 ק"מ עליו. חדש. עד אותו היום אם הייתי נוסע עליו 5-10 ימים בשנה זו היתה חגיגה. עוד הייתי מחשב כמה כסף חסכתי בשכירויות רכב, כדי להרגיש יותר טוב עם מה שהיה נראה אז ב 2014, כרכישה פזיזה ולא הגיונית.
כשנסעתי אמרתי לאשתי "10-15 ימים כזה". אבל בתוך תוכי ידעתי שזה יהיה פחות. השיא שלי ברכיבות ארוכות ורצופות היה 3 ימים וחשבתי ש 8-10 ימים על אופנוע, יום אחרי יום, יספיקו לי. השאר זה בונוס, אולי יומיים-שלושה בווגאס עם שני חברים – והביתה.
בחודשים שלאחר שובי מהמסע התפרץ הנגיף. הסתבר שהייתי נשא כל חיי ולא ידעתי. פתאום התחילו לי "טיקים" בכף הרגל השמאלית, כמבקש להחליף הילוכים באופנוע. אשתי אמרה לי שלפעמים בלילה היא יכולה להישבע שאני נותן גז עם יד ימין, ואפילו סוחט את הקלאץ לא פעם. בוהה שעות ומריץ זכרונות בראש. פעמים רבות כשהייתי תקוע עם האוטו שלי בכבישי הארץ הפקוקים, כל מה שראיתי מולי זה מפלי מים שוצפים, הרים עוצרי נשימה, גאיות שנחפרו משך מיליארדי שנה, דובים ואיילים במשקל חצי טון. המחלה החמירה יותר ויותר ואפילו החלפתי את ה GS1200 המהמם שלי במוטו גוצי V85tt, אבל זה לא עזר. הגעגועים ל VSTROM ולחיים בדרכים רק הלכו והתעצמו. לקראת אביב 2021, זה כבר היה רשמי – אני חולה ואני במצב אנוש.
"תיסע, תיסע שוב!!!", אמרה. הפעם כבר היה מדובר בעניין בריאותי. נסעתי. בכל זאת, היא מבינה ברפואה הרבה יותר ממני, אז נסעתי. הפעם חשבתי על משהו קצת ארוך יותר…, 30, אולי 35 יום. היה ברור ש 26 ימים זה רף שקל יהיה לעבור אותו והפעם הזו תהיה ארוכה יותר. נסעתי בפעם השניה בתחילת יולי 2021.
הפעם הזו היתה איכותית, מתוכננת ומקצועית פי כמה. "חזרתי לשטח", לאופנוע ול"וייב" המשוגע של החיים על אופנוע שבועות שלמים. המקצוענות כבר הגיעה לשיאים חדשים. הרכיבה מדוייקת, הגנתית, זהירה ומרגיעה. העוצמה של האופנוע מתפרצת לה איפה שנכון, איפה שבטוח ורגוע. עוצר המון. נושם המון.
.לטייל, זו מיומנות. היא הולכת והופכת אט אט למצויינות. אחד המדדים הכי טובים היו – לא קונה כלום!. שבועות שלמים על האופנוע ולא קונה שום דבר חוץ מדלק, מים ואוכל. איזה כייף
הציוד – במיטבו. מיטת שדה קלה, מזרון, כרית, שק שינה ואוהל. בגילנו כבר יודעים – קונים רק את הטוב ביותר, הכי משתלם בסוף. יריעת צל גדולה, אקדח זיקוקים, משור עצים, כפפות עבודה, כלי מטבח, 3 כוסות זכוכית של עלית, Fuji XT3 עם העדשות שאני אוהב, שני חבלים 25 מ' כל אחד, ארבעה פנסים מסוגים שונים, אוכל ומים חירום ל 24 שעות, אייפד, סכין פלסים עלי כל הזמן, לדרמן, מטענים לרוב, קצת בגדים, קצת כלי רחצה, כיסא מתקפל, חכה, מד לחץ אוויר, מיכל ג'יפה לפנצ'רים, שקיות אשפה, כלי מטבח לבישול יעיל ושתי גזיות, סכינים וקרש חיתוך, ערכת ע"ר בסיסית, ערכת אש מנויילנת, שני טלפונים ליתר ביטחון. אפילו ג'ינס וחולצת כפתורים ונעלים יפות, היו לי. והעיקר – מפות מיוחדות של הכבישים היפים ביותר בצפ' מע' ארה"ב. כל אלה, אוחסנו בתוך שלושה ארגזי GIVI-TREKKER מעולים ותיק גדול של 90 ליטר מונח על הכיסא שמאחור להפחתת המומנט בשולי האופנוע.
בטיול הזה, (השני), גמעתי כ 21,000 ק"מ, והוא נמשך 72 יום. כ 22 לילות באוהל והשאר בבתי מלון קטנים או Abn'B , ופה ושם אצל אנשים בבית, או חברים, או סוג של "מלאכי שביל" של אופנוענים בארה"ב, אצלם בבית או במחסן או חדרון כלשהו בחצר.
פרק ה' – כמה אמריקה יפה…
אחרי אינספור טיולים בארה"ב, קנדה, מקסיקו, הוואי, אירופה, מזרח אירופה, אפריקה, הודו, תאילנד וקובה, אני יכול לומר באחריות: מבחינת טבע ומראות של נוף בראשית, יערות, מים וחיות…, תופעות גיאולוגיות בלתי נתפשות, יערות עצומים ואינסופיים…, אין, פשוט אין, כמו הנופים של צפון מערב ארה"ב. ברמה של לא הגיוני ממש. אם היה צריך לדרג את הכבישים היפים בעולם…, רבע מהם במדינת וושינגטון. אם היה צריך לדרג את הנהרות היפים בעולם, הם באיידהו. הקניונים המטורפים של יוטה – אין שני להם. הפסגות המושלגות של הרי הרוקי ואיילים מפלצתיים – זוהי קולורדו. עצי רד-ווד בגובה 50 מטר בקליפורניה, פסטיבל כדורים פורחים הגדול בעולם באלבוקרקי ניו-מקסיקו. בית קפה שמוכרים בו רק קפה, נשק, תחמושת ועוגת גזר. אוכל מקסיקני "לפנים", מכרות זהב מהמאה ה 19 שהפכו למסלולי אופניים של עשרות קילומטרים, מסלולי הליכה קלים או קשים, ארוכים או קצרים, אבל כאלה שכשמגיעים למפל או לפסגה שלהם, לא רוצים לחזור…, כל כך מדהימים הם היו. הרגע בו סיימתי לרכוב דרך לא סלולה באורך 175 ק"מ – ובלי ליפול, הרגע בו עצרתי לצלם על פיסגה גבוהה באורגון ופתאום הופיעו מולי שני דובים שחורים, האיש האלמוני ששילם על ההמבורגר שלי כי הוא שמע שאני מישראל. ככה, חוויות מדהימות יום אחרי יום אחרי יום. וכל זה, טובל בתוך התשתיות הטובות והחדשות ביותר בעולם. הכל נקי, מסודר, ורחב ידיים. בקושי רואים מכוניות ואנשים. כשכבר יש מפגש עם הולכי על-שתיים הוא תמיד נעים וחברי. אחוז גבוה מאלה, היו גם רוכבי על-שניים. תחושה של חופש בכל מקום. תחושה של ביטחון, נוהגים כמו בני אדם. אם בכלל יש אנשים בקמפינג לא שומעים אותם בכלל ונראה שהם קילומטר ממך או יותר. אין מוסיקה, אין שיכורים. יש אנשים שעצרו ליום או לערב או לשבוע, לתת לטבע ולשקט את הכבוד שלהם. רק תעצור לרגע בצד הדרך להביט במפה – וישר מישהו יעצור לידך לשאול אם אתה צריך משהו.
פרק ו'-בטיחות,ומלא חוקים…
בלילה. הרכיבה בלילה בטיול כזה מסוכנת מאוד ומהרבה סיבות.
המסלול המתוכנן להיום. (במקרה ואין קליטה סלולרית או ש"הלכו" שני הטלפונים מאיזשהי סיבה).
יכולים להיות הבעיה שלי, הסכנה שלי, או מה שיגרום לתאונה – שהייתי יכול למנוע.
בכל התקופה החלפתי פעם אחת את התיק שהיה על הכיסא מאחור כי נקרע לו הרוכסן, ובפעם אחרת הלכו לי זוג משקפיים שנפלו לי לנהר באיזה טרק לאורך נהר ה"קולומביה" ליד פורטלנד. כמה כייף היה להושיט יד לתיק אחר, ולהוציא זוג משקפיים חדש. גומיה אחת של ROK נקרעה לי. הרגשתי בעננים להוציא מיד רצועה ספייר ולהמשיך ללא בעיה. בשני מקרים נסחפתי לרכיבה בחושך. התוצאה כמעט היתה קטלנית. פעם אחת דרסתי פגר של אייל, בפעם השניה הגעתי למחוז חפצי כשאני רועד מקור ועייף במיוחד, אחרי 11 שעות רצופות על הכביש. את שלוש השעות האחרונות רכבתי בחושך מוחלט בכבישים נפתלים בקולורדו, 4-8 מעלות צלזיוס וערפל קל. תודה לאל ששני המקרים עברו בשלום אבל שניהם היו סכנת מוות. לא רוכבים בלילה!!!. במקרה אחר ראיתי שאחת מ 4 התושבות של הארגז הימני שלי לא נראית טוב. "אסדר את זה מחר", חשבתי. עוד באותו יום הארגז עף לי מהאופנוע תוך כדי רכיבה מהירה למדי ובמזל לא היו מכוניות בקרבתי ולא קרה כלום. הייתי גאה שעליתי על זה שיש בעיה בתושבת הארגז. התביישתי שלא טיפלתי בזה מיד. "החוקים שלי עובדים", התרגשתי. אבל הם לא שווים כלום אם לא אקפיד עליהם. אסון נורא יכול היה לקרות.
בכל 98 הימים צברתי גם כמה קשיים. היו 2-3 ימים שהיה לי קר מדי, היו 2-3 ימים שהיו חמים מדי ואולי פעמיים רכבתי כמה שעות בגשם שוטף. היו פעמים שחשתי כאב ממש מהגעגועים הביתה. לילה אחד בקמפינג במונטנה ירד גשם כל הערב והלילה. בזכות היריעה הגדולה שהיתה לי יצאתי די יבש ולא ירד גשם על האוהל. אבל היו דברים שנרטבו פה ושם כמובן. למחרת הלכתי למלון קטן לארגן את הציוד ולייבש הכל. כל פריט יהיה שוב נקי ויבש. בסך הכל הדרך ומזג האוויר האירו לי פנים מדי יום. כמה ימים בודדים ממש של "אי נוחות. זו מתנה נדירה בטיול של כמעט 100 יום באזורים האלו של ארצות הברית.
אני מרגיש שבנתיבי הטיול שלי כתבתי את המסלול האולטימטיווי לטיול אופנוע בארה"ב. אי אפשר "לסחוט" את ארה"ב נכון יותר או טוב יותר על אופנוע ב – 100 ימי רכיבה. נסעתי בכבישים מהיפים ביותר בעולם, במקומות מרהיבים וטבע פראי עוצר נשימה, כמעט כל יום. לעיתים קרובות חשבתי לי – מתי יהיה "סתם יום"? יום של רכיבה לא נעימה, נופים לא ממש מיוחדים, ואף סיפור מעניין שקרה. לא היה לי יום אחד כזה. הצלבות של אינספור מקורות הובילו אותי לכבישים היפים ביותר. שעות על שעות של מחקר שנמשך חודשים לפני, ותוך כדי הטיול, הביאו אותי לזיקוק של אתרים, פארקים, נהרות, בקתות, מסעדות, אתרי קמפינג, חצרות של אנשים, בתים של אנשים, היסטוריה של ארה"ב… ברמות שאי אפשר, פשוט אי אפשר, להשיג יותר מזה בכזה זמן. בלי שום רצון להתנשא אומר בסיפוק: מעטים הם האופנוענים שעברו מסע כל כך ארוך, כל כך מורכב, וכל כך יפה, ועם כל כך הרבה מודעות עצמית, שהביאו את הטיול להיות נעים, נח, בטיחותי, רגוע, ומלא חוויות מעל ומעבר לכל מה שדימיינתי לעצמי שבכלל יכול להיות
וכן, מגיע לו! מגיע לו שיהיה לו שם משלו. מטופש או לא, כך הרגשתי. פתאום הבנתי את הדבר הזה.
ערב אחד הבטתי בו כשלהבות המדורה הקטנה מרצדות-משתקפות להן על מיכל הדלק המבריק. הקדשתי לו את המדורה הלילית. חשבתי על כל השבילים, על העליות המטורפות, על ברקס אחד או שניים באמצע סיבוב על סף מעטפת היכולות שלי כרוכב והוא – תמיד ידע מה עליו לעשות. הוא צלח את גל החום של אורגון (48.5 צלזיוס), נסיעות בגובה 4,000 מ', אלפי תאוצות ובלימות, ABS משובח – והוא תמיד שם. צנוע, צייתן, מדוייק, גם די יפה, והעיקר – לא מבקש כלום. הוא רק רוצה לדהור. סוס שחור, נאמן וחזק. "טורונדו", יהיה שמו. (על שם סוסו של זורו האגדי). עכשיו גם אני טיפש. לאופנוע שלי יש שם וזה באמת ממש מגיע לו.
אין מסע דומה לזה לא באורך ולא בעוצמת החוויה. זה מסע שמי שייצא אליו לעולם לא יחשוב "כמה זה עלה" או כמה ימי עבודה הוא "הפסיד" – לכשישוב. שילוב של רכיבה זהירה ורגועה, מקומות ואתרים מדהימים, וחברותא בסגנון אחר. בישולים, שיחות, מדורה, קצת יציאות בערב כשיש לאן, וקצת לפגוש אופנוענים אחרים. תמהיל אופטימאלי של כל מה שיפה כשמטיילים בטבע על אופנוע ארבעה שבועות רצופים בפלא הגיאוגרפי הבלתי נגמר הזה שנקרא Then Great American West. איזה חלום…
אז כבר הכל (כמעט) מוכן ומאורגן, (מסלול, אופנועים וכו') ועכשיו רק צריך למצוא את שמונה ה"משוגעים" שחלמו תמיד לעשות טיול אופנוע מיוחד ויחיד מסוגו. (אין מדובר בחברה מסחרית או בפעילות למטרת רווח, מדובר על 8 חברה' נפלאים שחברו למסע של 3 וחצי שבועות משכרים של טבע, אופנועים, וחברותא, בכבישים והאזורים היפים בעולם, לא פחות. נבנה קבוצה שחבריה ממסכימים על שני דברים חשובים:
בכל הנוגע לתרבות הרכיבה. הטיול מתאים לכל אופנוען שיש לו רישיון ישראלי לאופנוע מעל 500 סמ"ק. בין
אם אתה אופנוען ותיק ופעיל כיום ובין אם לא רכבת שנים ארוכות, הטיול הזה מתאים לכל אופנוען
עם רישיון מתאים לאופנוע של 500 סמ"ק ומעלה. הדגש בטיול הזה אינו בלרכוב מהר, אלא ההיפך. לרכוב
בנחת, להינות מהאוויר, לנשום עמוק, ולהינות מחברתם של שאר חברי ה"משלחת".
מעצמך לקבוצה. גם ברכיבה, אבל גם בכל השאר. כל אחד מהמשתתפים יתרום משהו מעצמו
לקבוצה. אולי הרצאה, אולי נגינה, אולי פעילות מאתגרת אחרת, אבל אנחנו נוסעים ב-י-ח-ד.
אי-שם בסביבות ספט' 2023 ניפגש בסן-פרנסיסקו, ונתחיל מסע שרבים חולמים עליו, ומעטים זוכים להגשים.
מתענינים ברצינות? תפנו אלי בפרטי או בווטסאפ ל 050-5240809 , ומשם 'נתגלגל' הלאה… 
מלון, ועוד כ – 10 לילות באתרי קמפינג מקסימים, עם כל הציוד הדרוש.
רוצה להצטרף? יאללה, תביא חבר או שניים, ותתחילו את ההרשמה. כדי להירשם ללא התחייבות בשלב זה, כל שעליך לעשות זה לפנות אלי ולבקש את "טופס ההרשמה הראשונית".
מסע זה מוגבל לשמונה משתתפים לכל היותר. את הטיול מובילים רענן לוי ועוד חבר, אופנוען ותיק (52), רון פאוורס, אמריקאי מסיאטל. שנינו רוכבים ברציפות 30 שנה ועם ניסיון רב במסעות ארוכים, והמסע יהיה באזורים בהם שנינו נסענו שבועות ארוכים ממש לאחרונה. (בשנתיים האחרונות פאוורס רכב כ 70,000 ק"מ בכל ארה"ב על אפריקה טווין DCT. עד לאחרונה, היה מבכירי שירותי הכבאות של העיר טקומה, ליד סיאטל).
